אאא

ילד בן 24 מסתכל החוצה דרך החלון של הרכבת וצועק: "אבא, תראה, העצים הולכים אחורה"!

האבא מחייך אליו באהבה, אך זוג צעיר שיושב לידם מסתכלים באי נוחות על ההתנהגות הילדותית של הילד בן ה-24 במבט מלא רחמים ומצקצקים בלשונם…

לפתע, הוא צועק עוד פעם…

"אבא, תסתכל, העננים רצים ביחד איתנו!"

הזוג לא מצליח להתאפק והגבר פונה לאבא בשאלה-עצה:

"למה אתה לוקח את הבן שלך לרופא טוב?"

האבא מחייך ואומר: "לקחתי. אנחנו בדיוק עכשיו חוזרים מבית החולים...

הבן שלי היה עיוור מלידה, היום בדיוק הוא התחיל לראות בפעם הראשונה…"

* * *

"למה כשיש לי שאלה או כשאני זקוק לעצה עדיף לי ללכת למשגיח או לראש הישיבה מ'הדור של פעם'?...", שאל בחור בישיבה שאלה שמסתבר מאוד שהתחבטו בה לפניו אולי מאות ואלפי בחורים, "לא מוטב לי להתייעץ עם חבר שמבין?.. הרי אפילו אם אשאל את הרב שטיינמן אם מותר לי להחזיק 'אייפון' ברור שהוא יגיד שאסור, כי מה הוא יודע מה זה? הוא רק יודע שזה לא טוב כי אמרו לו... מאיפה הוא יודע ומבין כמה זה קשה לי? כמה אני מכור לזה?... כמה זה אולי טוב לי אישית?.. למה לשאול כשברור לי מה תהא התשובה מראש?"

שאלה שכזו טעונה בהרבה חלקים ולכולם נדרשת התייחסות, אך ראשית כל נחפש את נקודת האמת שבשאלה: איך משגיח מבוגר 'מפעם', די מנותק מהווי העולם יוכל באמת להבין לנפשו של נער צעיר שכזה, יכיר בתאוות הדור הספציפי הזה ויוכל לתת עצה ומענה יותר מחבר צעיר או אבא?

לתת עצה זוהי אכן אומנות. לא כל אחד יכול. אך כל אחד יכול לרכוש כלים, ללמוד ולהשתפר במיומנות הזו.

'להעמיס' על הנועץ את דעתך כפיתרון- זו אינה עצה מועילה. לרוב היא רק מייצרת התנגדות או תחושה ש'לא הבנת אותי בכלל'..  אי אפשר להתבונן בילד חמש דקות וכבר להחליט-לייעץ "קח אותו לרופא" כמו בסיפור, מבלי שאתה באמת מכיר את ההיסטוריה האישית ולמדת את המקרה, בוודאי לא לפני ש'הרגשת' את המקרה.

בדיחה מפורסמת נוספת מספרת על חוואי חסיד שגידל 500 תרנגולות. בוקר אחד הוא הגיע לחווה וגילה לדאבונו שמתו לו במהלך הלילה 100 תרנגולים.

רץ אל האדמו"ר להתייעץ עימו מה לעשות, וזה פסק לו מיד: "תפריד בין התרנגולים הזכרים לתרנגולות הנקבות"...

עשה החוואי כדברי רבו, אולם למחרת מתו לו עוד 200 תרנגולים.

רץ אל הרב, וזה יעץ לו שוב: "תן להם היום רק אוכל כשר".

עשה החוואי כדברי הרב, אך באותו הלילה מתו כל התרנגולות שנותרו.

רץ החוואי אל הרב ממרר בבכי.

"חבל, חבל, חבל", אמר הרב באכזבה.

"מה חבל?", שאל החוואי.

"חבל", ענה הרב, "כי היו לי דווקא עוד הרבה רעיונות טובים".

על הפסוק בפרשת השבוע "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" שדיבר על העיר חשבון דרשו חז"ל: "בואו נחשב חשבונו של עולם".

ניתן להפוך ולמצוא בדרש זה מספר לימודים והיבטים לחיים, ולרכוש כלים, במיוחד בנושא זה של 'איך נותנים עצה לזולת':

א.      אע"פ שהם ה'מושלים', הנמצאים במעמד של יעוץ וסמכות, הם נמנעים מ'רפלקס התיקון', משיפוטיות מסוכנת ומהחלטה שרירותית עבור הנועץ. במקום זה הם אומרים לו: "בואו נחשוב" (לצורך העניין- כעת גם אנחנו איתך בפנים בבעיה). יש פה שימוש בכלים של 'אמפתיה' ו'הקשבה פעילה'.

"לו נאלצתי לבחור במושג אחד המאפיין את גישתי, ועשוי, אם נדע ליישם אותו נכונה, לתרום תרומה ולו מזערית לשיפור התקשורת וההבנה שבינינו", כותב אברהם בנימין בנימה אישית בהקדמתו לספרו המפורסם 'הראיון המסייע', "הייתי בוחר במושג "אמפתיה".

"אם נתעניין בזולת עד כדי כך שנדע להתמצא בתוך עולמו הפנימי, ואם נקשיב לו מספיק על מנת להבין את תסכוליו ושאיפותיו, אני מאמין, גם אם תחשבוני לתמים, שנלמד להתמודד קצת יותר עם הפערים העצומים הקיימים בחברה שלנו- בין דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, עולים חדשים וותיקים, צעירים וגמלאים, אשכנזים וספרדים".

עצה היא לא תגובה מיידית של מה שנראה לנו אישית כפתרון מושלם. העצה האולטימטיבית היא להבין ולהתחבר תחילה לעולמו האישי והפנימי של הנועץ, להקשיב, להכיל ולתת לו להתבטא ולסדר לעצמו את שטף המחשבות, לא פעם הוא 'מקשיב' לעצמו לראשונה באמצעות השיקוף שנעשה לו על ידינו. 

ב.      מלבד העובדה שהם משדרים באמירה זו של "בואו נחשוב" אמפתיה רבה וגם שייכות וקהילתיות עם רבדי העם השונים, ישנה כאן מאידך גם הכרזה ואמירה משמעותית שאין מישהו שפטור מדין וחשבון. גם ה"מושלים", ואף מי ש'גדול' זקוק לגדול יותר ממנו שיעשה עימו חשבון כשהוא נזקק לכך.

באמירה זו ישנו ערך של צדק חברתי, סוציאליות ומוסריות אישית וגם יצירת אווירה נעימה ושיתופית שמניבה תחושה לפיה כולם צריכים לפעמים עזרה, גם החזקים ביותר. להיעזר בשני לפי הצורך מידי פעם זהו מצב נורמלי לחלוטין ולא ביטוי חולשה כמקובל להניח.

ג.       המושלים נותנים תחושה מעצימה שמדובר פה ב"חשבונו של עולם" ולא סתם חשבונות אישיים שלך. יש לך משמעות בעולם וממילא כל נושא שמטריד אותך הוא קריטי. בהתאם לכך יש להחשיב גם את הנושא המדובר ולהעניק לו ערך יקר. "לעולם ישים עצמו אדם כאילו כל העולם חציו חייב וחציו זכאי ואף הוא חציו חייב וחציו זכאי" ולאן הכף תטה זה כבר תלוי רק בו...

כל החלטה ומעשה קטן שלו עשוי להכריע את כל העולם כולו לא רק את חייו שלו.. מדובר לא פחות מ"חשבונו של עולם".

ד.      רואים שלכל אדם שנתון בבעיה, ה"מושלים" הם 'הצעת ההגשה'  של התורה לפיתרון שלו, למצוא את הדרך חזור. כמובא במסילת ישרים (פ"ג) על "גן המבוכה" שהדרך היחידה לצאת מהמבוך הקשה זה רק ע"י אדם שמתמצא ומכיר את השבילים, כי התנסה ועבר שם או שיש לו את היכולת להביט במבט מלמעלה ולכוון.

ה"מושלים" הם אלו היכולים להביט בפרספקטיבה שונה, גבוהה יותר, מהאדם המצוי ששקוע במבוכת חייו ומסוגלים לכוון אותו בתבונה בשבילי חייו הנכונים, עד שיוכל להסתדר בכוחות עצמו בצורה עצמאית.

ה.       לכאורה היה מקום להבין את ה"פתרון" שהציעו ה"מושלים". מה הפתרון שבכך? הלא בסך הכל הם רק אמרו לנועץ שלהם בתגובה: "בואו נחשוב". מה התשובה והפתרון שיש בכך?

אך היסוד כאן הוא ש"הגדרת הבעיה היא כבר תחילת הפיתרון".

כל תשובה חייבת להתחיל מעצירה, מהדהוד של השאלה, משיקוף, חשיבה, סידור ומיקוד הבעיה וההתבוננות מתוך כך "לבוא חשבון" ולחפש פתרונות מתאימים. לולא שהבעיה מזוהה ומוגדרת קשה למצוא בכלל איך ניתן לשוב ולתקן דבר שלא מוגדר מה הבעיה שבו. המושלים יוצרים פתח לפתרון, אך יותר מכך, זהו כבר חלק מהפתרון.

כל פתרון מגיע מחשיבה וניתוח הבעיה שמוביל בד"כ לגיבוש הפתרון. אלא שהאדם לא תמיד אובייקטיבי או מלא באמוציות שסותמות את שכלו הישר ולכן הוא צריך עזרה והנחייה חיצונית באמצעות חשיבה משותפת וליווי, כאשר המטרה היא שיוכל להגיע בעצמו בסופו של דבר לנבכי הבעיה ולדרכי הפתרון בעצמו.

"איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא להאיר על מה שחבוי בתוכו של כל אדם" (האדמו"ר מקוצק)

הפסיכולוגיה ההומניסטית של קארל רוג'רס טענה כי בני האדם בבסיסם הם רבי תושייה. בכל אחד מהם ישנה האפשרות לראות את עצמו כפי שהוא ולאחר הייעוץ ליטול על עצמו את האחריות להובלת התהליך והפתרון בעצמו. תפקידו של היועץ אינו לספק תשובות, בוודאי לא לכפות סמכות, אלא להקשיב, להפגין הזדהות  ואמפתיה המאפשרים את התהליך.

העצה המושלמת היא זו שמגיעה בסופו של תהליך מהנועץ עצמו, לאחר הבנה של עצמו ושל מורכבות הבעיה, של היתרונות והחסרונות של המהלך, של השלמה עם התוצאות.

היועץ לא באמת צריך להיות אם כן 'רב עם אייפון' בשביל להבין לליבו של נער שמכור לפלאי הטכנולוגיה. הוא בהחלט יכול ממקומו שלו להבין ולהתחבר בצורה אמפתית לכל מצב ונער, ולא לתת לו תגובה 'מתקנת' מיידית, אלא להביא אותו למצב של הארה אישית ודרך לפתרון שהגיע בעצמו.  פתרון כזה, יכול להוביל שינוי פנימי ואיכותי יותר.

לעיתים, הנועץ שבוי בקונספציה מעוותת שחוסמת ואומר ש'זהו, זה בלתי אפשרי, מקרה אבוד!'. הפחת אמונה שניתן תמיד למצוא פתרון מתוך סיעור מוחות משותף 'בואו חשבון' מסירה את החסמים ומחזירה לו את האמון ביכולתו האישית למצוא פתרון.

"במשך אלפי שנים סברו רופאים ומדענים, כי בלתי אפשר לשבור את מחסום הארבע דקות שאורכת ריצת המייל (1.6 ק"מ) ולקצר אותה. ניסיון שכזה, כך הם חשבו, כמוהו כניסיון התאבדות. לכן כשקמתי ממסלול הריצה, אחרי שהתמוטטתי על קו הסיום, הנחתי שאני מת".

כך סיפר בשנת 1954 רוג'ר באניסטר, מיד לאחר ששבר את המחסום המגביל הזה.

הוא גרם לעצמו לבצע את ה"בלתי אפשרי". לא רק באמצעות אימונים גופנים, כי אם גם באמצעות חזרה מתמדת על האירוע בדמיונו פעמים רבות. הוא עשה זאת בלהט רגשי כה רב, עד כי מבחינתו הוא האמין שזו עובדה קיימת ואפשרית.

הדבר המעניין ביותר בפריצת הדרך שלו היה השפעתה על אחרים. בכל ההיסטוריה של המין האנושי, לא הצליח איש לפניו לרוץ מייל בפחות מארבע דקות. האמונה באי היכולת לפרוץ את מחסום הארבע דקות הייתה כה חזקה, עד שמומחים עצמם חיזקו אותה בהוכחות מדעיות לכאורה וכך באופן "מפתיע" זו אכן הייתה גם המציאות.

שנה לאחר ששבר רוג'ר את המחסום, שברו אותו 37 רצים נוספים. בשנה לאחר מכן חזרו 300 רצים נוספים על ההישג. רק כי רוג'ר אחד, לא נכנע ל'בלתי אפשרי' ועשה 'בואו חשבון' אחד חדש משלו.

לא פעם אני מסיים שיחה עם אמא או תלמיד ומקבל משוב כפידבק או הכרת הטוב על "איך השיחה הועילה לה..." בהתחלה עוד תהיתי והתפלאתי. 'מה כבר עשיתי?...' הרי בס"ה בעיקר אני הייתי בעמדת המאזין כשהקשבתי.. לא באמת יצאנו עדיין מהשיחה עם שום פתרון מעשי וקונקרטי?...

אך עם הזמן הפנמתי שזו היא אולי העזרה המשמעותית יותר שאני יכול להגיש לאדם במצוקה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לא פתרונות אינסטנט הוא מחפש במצבו הנואש, אלא בראש ובראשונה- מישהו שיקשיב לו, שיכיל, שיאפשר לו לספר בצורה קוהרנטית את רצף הדברים ולעשות סדר בראש ביחד.

התוצאה של מהלך כזה היא שחרור.

זה מרפה ומוריד לחץ, זה יוצר תחושת שיתוף ונוסך תקווה וכוחות מחודשים בנועץ ומוביל לפתרון מעשי. לא פעם מספיקה הקשבה פעילה ומעט דחיפה, מחמאה, אמון ביכולת, כדי לדרבן לתוצאה אישית מועילה.

הסופר אירווינג סטון מתאר כי אמן הרנסנס מיכלאנג'לו גילה לו פעם כיצד הוא עומד לחצוב באבן וליצור ממנה פסל. משום שכאשר הוא מסתכל על האבן הוא אינו רואה "אבן" אלא את הפסל שנמצא בה בפנים ומסתתר שם מזה שנים, הוא מחכה רק לסתת ולשייף ממנו את חתיכות הפסולת ולחשוף אותו לעולם. מבחינתו לא הוא עושה את העבודה, לטענתו היצירה כבר היתה שם, הוא רק 'גילה' אותה טכנית.

 

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני אוהליך, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com