אאא

בעקבות נגיף ה'קורונה', רבים התאהבו ברעיון של חתונות קטנות ומצומצמות יותר - ממה שהיינו רגילים בעבר, מי שהולך ליישם ולפעול למען המתווה הזה, הוא הגאון רבי ישראל רייזמן מארצות הברית, שמעניק ראיון מיוחד ונוקב ל'כיכר השבת', וגם קורא לחשבון נפש.


הרב רייזמן הוא מהרבנים והפוסקים החשובים בארצות הברית, בתפקידו העיקרי, הוא משמש כרב בית הכנסת 'אגודת ישראל מדיסון', שבברוקלין - ניו יורק. בנוסף הרב הוא משמש כאחד מראשי ישיבת "תורה ודעת" בניו יורק.
לציבור בישראל אולי הוא פחות מוכר, אך בארצות הברית הוא נחשב ל'מאן דאמר', ובשיעורו השבועי הקבוע בתנ"ך משתתפים באופן קבוע מאות משתתפים, מכל החוגים והזרמים ביהדות החרדית בארה"ב.


במהלך הראיון יסביר הרב רייזמן, את עיקרי השקפתו בנושא בזבוז הכסף המשווע של החתונות, ובכך שההורים קורעים את עצמם בשביל החתונות הללו - במתק שפתיו יסביר הרב למה זה כל כך מיותר ויש לו גם פתרונות.
בשונה מישראל, יסביר הרב רייזמן, בניו יורק יהיו משפחות שיוציאו רק על 'הווארט', סכום השווה ערך לחתונה מכובדת בישראל. בעקבות הקורונה, חושב הרב רייזמן, יש ליוזמה שלו סיכוי להצליח, כי אנשים כבר לא יתביישו יותר.


כיכר גלובל בהנחייתו של הרב בנימין גולדשמידט יוצאת בסדרת ראיונות בנושא של הפקת לקחים ותובנות מתקופת הקורונה.


• הראיון המלא


המראיין הרב גולדשמידט: כבוד הרב רייזמן, לכבוד הוא לנו לארח אתכם כאן. ראיתי שיזמתם, יחד עם הרב אליה ברודני ורבנים נוספים, את יוזמת השמחות המיוחדת – כתגובה או לקח שנלמד ממשבר הקורונה. תוכלו לפרט לנו עוד – מהי היוזמה, איזו בעיה היא באה לפתור, ומהי המטרה שאנו מנסים להשיג?


הרב רייזמן: "אין אדם שיוכל להצביע על הסיבה שבשלה (הקורונה) באה לעולם, ובוודאי איננו עושים זאת כלל. יחד עם זאת, כאשר קורה משהו, על האדם לקחת את זה ולהשתמש בזה כדי להשתפר, כדי למצוא דרכים של תיקון. כאשר אדם יחיד חווה תקופה מאתגרת, עליו למצוא דרכים לתקן, לשפר את הדברים משם והלאה".
"כאשר מדובר בציבור שחווה תקופה קשה – ובהחלט, הציבור בניו יורק נפגע קשה במיוחד ממה שקרה. איבדנו רבים ממיטב תלמידי החכמים שלנו, ואחוזי התחלואה בקרב אנשי שלומנו היו גבוהים מעבר לכל פרופורציה. יש צורך בתגובה מצדנו בתקופה ראשונית זו. הועלו רעיונות רבים, אך אם אף אחד לא יירתם סביב רעיון אחד, לא יישאר מזה דבר".
"ראינו זה זמן רב - הגדולים אמרו זאת כבר עשרות שנים, שסגנון החיים הכללי כאן בניו-יורק הלך והדרדר לרמות של קושי כלכלי רב, כסף רב מתבזבז, בעיות שלום בית רבות נוצרות, וגם הרבה צער, הרבה כאב בגין סגנון החיים כאן בניו-יורק".
"אמנם רוב הדברים נעשים על ידי אנשים ביחידות, באופן שלא ניתן לניטור, כך שקשה לעמוד על הפרט הספציפי, אולם כשמדובר בחתונות – החתונות הן אירוע קהילתי, אנשים מתכנסים יחד – ומצאנו שהחתונות יוצרות הרבה כאב לב, הרבה צער. אני מכיר אנשים שממשכנים את הבתים שלהם רק כדי לחתן ילד – הדבר הזה יוצר קושי רב".
"אין לזה שום הצדקה – הרי אפשר לערוך שמחה הולמת במחיר הרבה יותר נמוך. העובדה הזאת התבהרה סופית כאשר נערכו בחודשיים האחרונים כמה וכמה חתונות שהיו בהן רק עשרה או שנים עשר משתתפים".
"היה לי תלמיד שלאחרונה שימשתי עבורו מסדר קידושין – אז בחתונה ההיא נכחו 11 גברים בחצר, וכשהגענו לשם התברר שאני העד הכשר היחיד שם, היות ועשרה האחרים הם כולם קרובים".
"אז נאלצנו לפנות לבעל הבית שנתן לנו את החצר שלו, ובקשנו ממנו לצאת ולהיות העד השני. מחתונות אלו יצאו זוגות צעירים – גברים ונשים צעירים שנותרו בריאים ושלמים, וחיים היום באושר. לעומת זאת, החתונות שהן הפקה - "שואו" – הפאר המוגזם, ההתרברבות פוגעים בקדושה של האירוע".


• היוזמה ו"הקבלות"


אם אוכל לשאול את הרב – מה הן בדיוק התקנות – מהי בעצם היוזמה?


"לא, לא – לא תקנות. זה מאוד חשוב: אנחנו לא באנו להתקין שום תקנות. אלו לא תקנות – אינני יכול להתקין תקנות. אנחנו מבקשים מאלה שמסכימים אתנו לקבל על עצמם קבלה – שהיא קבלה רק עבור הקבוצה הנבחרת הזאת".
"יש לנו קבוצה של אנשים שמתאחדים ומקבלים על עצמם שכאשר נערוך חתונות בלי נדר, נעשה זאת בתוך הקווים המנחים האלה. אני אפרט את הקווים המנחים. אך זאת לא תקנה, אני לא יכול להתקין תקנות. זוהי קבלה של אנשים רבים שמתאחדים – יש לנו כעת כ-1400 משפחות שהצטרפו, ובתקווה יהיו עוד רבים נוספים שישמחו להצטרף".
"התנאים הספציפיים של התקנה הזאת – או בעצם, של הקבלה הזאת – התנאים הם רק שניים. על האירוסין, הוורט, להיות אירוע פשוט וצנוע – אתם בארץ ישראל לא תאמינו מה התחיל להשתרש כאן: זוג צעיר עושה 'לחיים', בערב בו הם מתארסים, פעמים רבות עם מתכנן מסיבות (מפיק) מקצועי".
"ואז הם עושים וורט, שזה ממש לא הגזמה לומר שהווארט הוא לפעמים אירוע שאנשים משלמים עליו סכום כסף שהיה מספיק לחתונה שלמה! לכן, כלל מספר אחד הוא לעשות רק וורט אחד, וורט-לחיים אחד".
"כלל מספר 2 – לערוך את סעודת החתונה רק עם המשפחה. סעודה משפחתית עם כמה חברים מצד החתן, כמה חברים מצד הכלה – הגבלנו את מספר המוזמנים ל-250 איש. אז היו אנשים שהתקשרו אלי ואמרו: מי צריך 250 אורחים? והיו כאלה שהתקשרו ואמרו – רק 250 אורחים? איך אפשר??? – לכן ידעתי שבחרנו במספר הנכון, פחות או יותר".
בימינו, 250 אנשים זה רשות היחיד! "רק בניו-יורק...".

•סיכויי ההצלחה


אם אוכל לשאול כמה שאלות לגבי זה - קודם כל, האם הרב מאמין שזה הולך להצליח?


"איש לא יודע אם נצליח, זה בהחלט יצליח במובן שהאנשים שכן שוקלים לערוך שמחות פשוטות יחסית, ומתביישים לעשות – עכשיו יהיה להם כיסוי או הצדקה שיאפשרו להם לעשות את זה".
"עד עכשיו הם לא יכלו פשוט לצאת ולומר – אני לא יכול להרשות את זה לעצמי. ועכשיו הם יוכלו להגיד – תראו, אני לוקח חלק ביוזמה הזאת, ולכן אני עושה את זה. אז לכל הפחות, הדבר ייתן כיסוי למי שחייב לעשות את זה בכל אופן".


זה מעניין מאוד, התקנות דרבן גמליאל מפני תיקון העולם – הוצאת המת היה קשה לקרוביו יותר ממיתתו – ואז בא רבן גמליאל והתקין שהוא יוצא בבגדי פשתן.
הסיבה שזה עבד והתקבל היא שהמנהיגות, האחוזון העליון העשיר של הקהילה היהודית קבל את התקנה על עצמו. ברגע שהאליטה, השכבה הכלכלית-חברתית העליונה התחילה להשתמש בבגדי פשתן לקבורה, כל השאר גם הרגישו נוח עם זה. לכן – סליחה שאני מקשה – אבל אם לא נוכל לרתום את מנהיגי הכול לקחת אחריות בזה – איך זה יוכל להיות מועיל בקרב הכלל הגדול?


"כשמדובר בפטירה, במוות – אנשים נעשים מאוד דתיים. כשהנפטר מעורב בעניין, זהו רגע של קדושה, נשמה, בטחון, ה' רצה בכך, זה משמיים.... המוות הוא כולו משמיים בעיני האנשים, כולו קדושה. אך לחתונות בחוגים האלה אין שום קשר לה', ורק קשר קלוש לקדושה – זה למעשה מסיבה, חגיגה, וממש קשה למצוא בה או להביא אליה את ריבונו של עולם".
"אני גאה להגיד לך שישנם אנשים מאוד מאוד עשירים שהצטרפו ליוזמה, והאדם הראשון ששלח לי כרטיס בתוך ההזמנה לחתונה שאומר: "נא הבנתכם, הסעודה היא רק למשפחה, ואתם מוזמנים להצטרף אלינו לשמחה שאחרי" - הוא ממשפחה - שתי משפחות - שבהחלט מסוגלות לממן חתונה טיפוסית, ואף יותר מזה".


• ביקורת על היוזמה


אם אוכל לשאול את הרב, קראתי מאמרים שהתפרסמו בתקשורת האמריקאית בעקבות היוזמה. אחת התגובות שראיתי במאמר היא כדלהלן. זה אמר שבעצם, בעולם הדתי, החרדי אין הרבה בידור כשר. אין לנו מופעי ברודווי, אין לנו אופרה, אנחנו לא הולכים לסרטים...
העולם החרדי, הבידור האולטימטיבי – הבידור הכשר שיש לנו זה החתונות. מהות החתונה היא – זה לא רק שמחה, זה בעצם המקום שבו הבחורים – המקום שבו שהגברים והנשים הצעירים יכולים להכיר אנשים, ולדבר עם אנשים, ולזכות ב"דיבוק חברים", ובכלל, אלה החיים החברתיים התוססים שהופכים את חיי הקהילה החרדית לאטרקטיביים בעיני אנשים רבים.
זה חלק גדול מאוד מהדרך שבה אנחנו חוגגים, מטעם החיים שלנו. ואולי זה באמת קשה. האם יש יתרונות לחתונות יפות וגדולות עבור האנשים, שמעודדות שמחה, והן בעצם המקום שבו בחורי ישיבות משיגים את הבידור הכשר וההולם, כמו שצריך? מה אתם אומרים על זה, הרב?


"תמיד יש נקודות וטענות נגד שאפשר להעלות. אנחנו כן אומרים שצריכה להיות שמחת חתן וכלה. ולא משנה כמה שעות היא אורכת לאחר הסעודה! העלות של מנה לכל אחד מהנוכחים היא החלק שאנחנו מבקשים להוריד".
הבחורים ישמחו גם בגלידה ועוגה


אז בעצם, הרב אומר: כן למוסיקה, לא לאוכל? חמישה קולות, חמישה קולות!
"ובכן", אומר הרב רייזמן, הבחורים ישמחו מאוד גם אם יהיה רק גלידה ועוגה, לרוב. אבל... אתה יודע, הוא עשה את שמחת החתן והכלה בשעה 8:30. אז רק המשפחה יכולה להתכנס לסעודה ב-5:30... בעצם החופה היא בשעה 5:30, והסעודה ב-6 או 6:30, ואז השמחה ב-20:30 – זו התכנית שלו, בעזרת ה' – הלוואי שזה ייפתח, ושנוכל לעשות את זה. אבל יש, כמובן, טענות גם נגד, ללא ספק".


השאלה היא – האם זוהי הדרך... כלומר, אני אשם בזה גם – כולנו חלק מתרבות הצריכה, מהעולם החומרני. כאשר החפץ חיים כתב את ספרו "נדחי ישראל", הוא היה מודאג בעבור היהודים שהיגרו לאמריקה, הוא כתב על תשוקת הכסף – התשוקה להצלחה כלכלית וחומרנית – זה היה מקור הדאגה העיקרי שלו.
אתם יודעים מה אנשים חושבים – הוא בעצם כתב את זה בפירוש – אנשים חושבים שהם יכולים להרוויח כסף "בלא יגיעה כלל", בלי מאמץ – יגיעה, למעשה – אני חושב שבימינו גם כאן זה לא קל – אבל השאלה היא, איך אנחנו נלחמים בתרבות הצריכה הזאת? האם צריך לגשת לזה מצד הסימפטום כמו החתונות, או שעלינו להילחם בזה ברמה יותר עמוקה ומהותית? איך נצליח – היות והרב מדבר על סגנון חיים.
הרב מדבר על ההחלטות שאנשים מקבלים. האם החתונה היא רק סממן, סימפטום שקל לשלוט בו? אבל איך נלחמים בבעיה בשורשיה?
"אני לא מתכוון לפתוח במלחמה ולהתחיל מאבקים. אני רוצה ליצור הלך רוח, תחושה שיותר פשוט משמעו יותר משובח, שהאיפוק הוא ערך – הרי פעם הוא היה ערך ביהדות".
"הלך רוח שהצניעות אינה מוגבלת לביגוד בלבד, אלא מהווה חלק מסגנון חייו של האדם, של המשפחה. אני רוצה להחזיר את הקדושה – ואת התחושה, כשאתה עסוק בכל הקישוטים – תחושת הקדושה הולכת לאיבוד".
"נולד לי נכד – הברית הייתה ביום הראשון של פסח, בלייקווד. הבן שלי, אביו של התינוק, היה הסנדק, המוהל היה שם, וזהו זה. אף אחד נוסף לא נכח. אליהו הנביא בהחלט נכח שם".
"פעם היו מביאים צ'אצ'קה"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים


נשמע כמו הבריתות במוסקבה, כשהייתי ילד...
"אוקי... אך מה שקרה הוא שבני אמר אחרי הברית – זה היה ממש יפה, הוא חשב רק על המצווה. הוא לא דאג לגבי האורחים, לא חשב על הקייטרינג – הוא חשב אך ורק על המצווה! הלוואי שגם החתונות יהיו כאלה – הלוואי שהנקודה העיקרית של החתונה תהיה הקדושה, הטהרה של הזוג הצעיר, ולא כל מה שמסביב לזה".
"הלוואי שכך יהיה. אני מבקש ליצור הלך רוח, לא לפתוח במערכה או קרב. אם מישהו עורך חתונה גדולה ומפוארת – שיהיה במזל. אלה מאתנו שמוכנים, רוצים ומעזים לצאת ולומר – עד כאן, זה יצא כבר משליטה – אלה מאתנו שיש להם את האומץ – בעזרת ה' תהיה לנו סייעתא דשמיא, וזה ילך טוב".

אמן.


יש לי עוד שאלה אחרונה. לאלה ששואלים – כשיש צרה כל כך גדולה, "עת צרה ליעקב", כשמגפה כה גדולה פוקדת אותנו – האם זוהי בעיה מספר אחת?
האם זה הדבר - בעבור זה הכל? כי שוב, העניין הוא חשבון נפש. והרב, כאחד המנהיגים, ללא ספק, של העולם החרדי כאן בארצות הברית, מהו – איך עלינו לעשות חשבון נפש? איך עלינו להסתכל על זה?
"כל אדם צריך למצוא דרך לקחת אתו משהו מהאירוע הזה. ככה זה בחיים – עליך לקחת משהו. כשהיינו ילדים, ההורים שלנו היו נוסעים לעיר אחרת, וכשחזרו הביאו איזו מזכרת קטנה – איזשהו צ'אצ'קה עם השם של העיר, או כדור שלג כזה – שהוא מלא במים, ויש בפנים פסל החירות או הקשת של סנט-לואיס - ואתה הופך בו והופך בו, ואז פתיתי פלסטיק לבנים קטנים מתחילים לרדת כמו שלג...".
"לנו זה היה מעניין, ילדים של היום אולי לא היו מתעניינים. אבל היו לנו מזכרות מהנסיעות והמסעות. בחיים, כל אדם שעובר אירוע שהוא בעל היקף רציני – חייב לקחת אתו איזו מזכרת מהתקופה ההיא. משהו שיישאר אתו. זה לא חייב להיות הדבר הגדול ביותר. משהו שיישאר לאורך זמן".


• יש לי כמיהה לארץ ישראל


הרב רייזמן, תודה רבה על השיחה. ישר כוח, אני מעריך מאוד שתרמת מזמנך
"אשריכם, כולכם בארץ ישראל – אני מלא כמיהה לארץ, כמו שאמרה אשתי – אם יבטלו את מחנות הקיץ, ואם יתנו לנו לבוא – אנחנו תמיד בארץ ישראל בחלק של החודש השני – ומקווים שנגיע עוד לפני. אולי יעשו פטור מיוחד לרבנים שיאפשר לנו לבוא, ולהיות בבידוד בבית המדרש, בארץ ישראל, עם ה'. אשריכם!".

הרב גולדשמידט: תודה רבה רבה! כל טוב!
הרב רייזמן: "בשמחה רבה. כל טוב".


תוכנית זו מבית "כיכר גלובל" הופקה בעזרת ארגון "גשר".