אאא

יום הכיפורים הוא קודש הקדשים של השנה היהודית. אך בשנה זו אנו נדרשים לניסיון מיוחד במינו. אל מול סולם הערכים החד והברור שהציבו לנו חז"ל, לפיו פיקוח נפש דוחה שבת וכל התורה כולה, אנו שומעים דעות אחרות, פופולריות ועממיות, המקדשות את השגרה על פני קדושת החיים, המעדיפות את התרוממות הרוח הרגעית על פני הציות להלכה הבלתי מתפשרת.

ספגנו אבידות רבות בחודשים האחרונים, אך במרחב הציבורי עדיין נשמעים קולות המקדשים את מקדש המעט יותר מאשר את חיי האדם. תלמידי צדוק ובייתוס חזרו למרכז הבימה, והטענות שלהם מהדהדות היטב ומנוסחות לא רע בכלל.

מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵּית דִּין לְזִקְנֵי כְּהֻנָּה...וְאָמְרוּ לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְּשַׁנֶּה דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לְךָ. הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין. אומרת הגמרא: הוא פורש ובוכה, שחשדוהו צדוקי....

המעמד הקבוע הזה, בו בוכים כולם, הוא בלתי נתפס. איך אפשר לחשוד במי שעומד לצאת לתפקיד האחראי והזהיר ביותר בעם ישראל, לכפר את עוונות העם כולו. איך ניתן לפקפק במי שנתמנה להיות הכהן הגדול ולהיכנס בסילודין לבית קודשי הקודשים?!

אך מאידך, איך חדרה המינות הממארת של תלמידי צדוק ובייתוס ללב ליבו של ההיכל, של הנקודה הפנימית ביותר, קדש הקדשים? איך חדר לשם הנגיף הארור של הכפירה? לשם? לעצם הקדושה?

התשובה נוראה גם היא. בהיחבא ובסתר, נושאי הנגיף היו הכוהנים הגדולים, שארס המינות חלחל בליבם ונפגעה אמונתם בדברי חז"ל. הם עשו את זממם, והקטירו את הקטורת לפי שיטתם. פעמים רבות העונש היה מיידי, גם אם לאו, הם לא הוציאו שנתם כמבואר בגמרא. אך המשיכו במסירות נפש לנהוג כשיטתם, היפך המסורת, כפי שהשתוקקו כל ימיהם לעשות זאת אם רק תיקרה בפניהם ההזדמנות, לסכן את חייהם למען ההבנה השגויה שלהם. כפי שמספרת לנו הגמרא:

כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה: כי בענן אראה על הכפרת. אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו? עכשיו שבא לידי - לא אקיימנו? אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו ניגף.

אין טעם לזלזל בצדוקים, הם לא היו נהנתנים או אנשי העולם הזה, אלא בעלי שיטה משלהם, אותה הם קידמו בכל הכח, עד מסירות נפש. הם סברו שטוב למות בעד ארצנו, שסיכון החיים למען שיטתם הקדושה הכופרת במסורת חז"ל, הוא הוכחה לכך שהם פועלים לשם שמים ומוכנים לשלם על כך מחירים גבוהים. מאות כהנים גדולים בבית שני לא הוציאו שנתם, אך הצדוקים המשיכו בהפצת הכפירה. סדר העבודה במקדש, לפי שיטתם הנלוזה, היה אצלם במעלה גבוהה יותר מחיי אדם, מפיקוח נפש.

זקני הסנהדרין, מורי הדור, היו צריכים להשביע אותם שלא ישנו מסדר עבודת יום הכיפורים. כי אולי הצדוקי מפחד משבועת שקר, אולי. "הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין".

מינות בקודש הקודשים, מינות במקדש מעט.

ייאמר ברורות, יש פוסקי הלכה הסבורים שאין כאן פיקוח נפש, לשיטתם בוודאי צריך להפטיר כאשתקד ולא לשנות מאומה מסדר העבודה הרגיל. התמיהה הגדולה איננה על מי שנסמך על רבניו, אלא על אלו שמייצרים אוירה ציבורית לעומתית של שעת השמד וערקתא דמסאנא, על אלו שסבורים שתפילה במזגן דוחה כל סכנה אפשרית ומותר להסתכן ולסכן אחרים למענה. אכן יום כיפור הוא היום הקדוש בשנה, אך גם כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים אינה דוחה סכנת נפשות.

"אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת: שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים: שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר: וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".

גם אנחנו חשים יחד עם כל עם ישראל את התחושה הנוראה עם הידיעות על אפשרות של סגירת בתי הכנסת ביום הכיפורים. חשבון הנפש של מה נעשה מבעוד מועד כדי למנוע זאת עוד ייעשה בעתיד, ולא נשכח. יש לברר את הטענות המתעקשות על כך שפיקוח נפש נדחה מול החופש הגדול, עד "הזמן המתאים", חגי ישראל.

אך עתה מוטלת עלינו משימה אחת בלבד, לא להסתכן עוד, בוודאי לא לסכן אחרים. המטרה הכי נעלה בחייו של יהודי, אמר החזון איש זצוק"ל, היא לעבור את החיים בלי לפגוע באף אחד. הוא התכוון לא להעליב, על אחת כמה וכמה לא לגרום נזק של ממש.

אנו ממתינים לראות מה יורו גדולי הדור, הם ינחו אותנו. אם לעומק הבנתם לא נפתח את בתי מקדש מעט שלנו ביום הכיפורים, אנחנו נקבל את הכרעתם. בבכי, בצער, בכאב עצום אנו פורשים ובוכים.

נצא מבתי הכנסת, ונתפלל במנייני חצרות. נכון, התפילה תהיה קצרה יותר, ובשעה מוקדמת יותר כדי להימנע ככל הניתן משהות בחום הכבד במהלך הצום, אך נדע כי לא סיכנו חיי אחרים.

"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ.".